משבר בזוגיות לאחר לידה

 

תמיד סיפרו לנו כי "הלידה היא חוויה", כי "שוכחים `הכל` ברגע שהילד נולד". סיפרו גם כי "הזוגיות משתבחת כשהופכים למשפחה". ואכן, ללא ספק, תינוק המגיע לעולם ממלא את ליבנו אושר גדול. אבל תמונת האושר הזו, המבוססת על כל מה שגדלנו עליו, מתנפצת לעיתים תכופות, אל מול הררי הכביסות, הבכי וחוסר השינה.

גם נשים וגם גברים חווים אובדן ומשבר בזוגיות לאחר לידה. זהו שינוי שעצמתו אינה דומה לשום חוויה שעברנו בעבר. לצד השמחה שבלידת תינוק חדש, חשים זוגות רבים תסכול, בדידות וכעס, המגיעים ללא כל הכנה מוקדמת. תחושה של אובדן נעורים ואובדן החופש האישי. החרדה הזו שבעצם "איבדתי" את עצמי, את זהותי. הפוקוס שהיה עד עכשיו עלי עובר בשנייה אחת למישהו אחר.  ליצור קטן ותובעני, הדורש ממני את כל תשומת הלב.

 

 

 

 

האם הטרייה עושה את הכי טוב שהיא יודעת: מחבקת, מנשקת, מחתלת, מאכילה... אבל מרגישה חסרת אונים ומתוסכלת. והמון שאלות, ש`אסור` לשאול אותן בקול רם עולות: "למה אני מרגישה כל כך מיואשת?", "למה אני מרגישה שהכל סוגר עלי?" ובעיקר: "לאן נעלמה תחושת האופוריה?" והמון רגשי אשם, שאני בכלל מעיזה לחוות תחושות כאלו.

 

אנו נוטים להתמקד באם בחווית המעבר מזוגיות להורות. היא הנושאת את התינוק ברחמה, חווה את הלידה וקשייה, ועומדת בדר"כ ב"חזית" ההתמודדות היומיומית עם ההנקות וה"לילות הלבנים". אך גם גברים רבים חווים משבר בזוגיות לאחר לידה כאשר נולד הילד/ה, והם הופכים באחת לאבות, להורים. החיבור הרגשי של האב אל התינוק אורך זמן רב יותר בהשוואה להתחברות המיידית של האם. בנוסף לכך חשים גברים רבים עלבון ותסכול שתשומת הלב במשפחה "נודדת" אל הרך הנולד. זוהי תחושה של חוסר אונים ואובדן שליטה.

לגברים גם קשה יותר לבטא את תחושותיהם בקול. יש משהו "לא לגיטימי" לנשים ועוד יותר לגברים לשתף רגש, הנחווה כחולשה. התגובה יכולה להיות של הסתגרות, התרחקות, הימנעות, לעיתים בשהייה של שעות ארוכות יותר מחוץ לבית, מה שיגביר את הקושי והמתח בבית.

עיינו במאמר האם גם גברים סובלים מדיכאון אחרי לידה? >> 

 

 

 

חשוב לדבר על מה שעומד לקרות. אני יודעת שלעיתים זה מאולץ ומלאכותי. קשה לנו לראות את היום שאחרי. אבל כמו בכל דבר, מה שנעשה בהתחלה באופן מלאכותי, הופך לשיגרה, בעיקר כאשר הוא נעשה באופן שוטף. צרו דיאלוג, הקשיבו, שתפו, דברו על החרדה שעולה, נסו להיכנס לרגע לנעליים של בן הזוג, להיות אמפטיים לחששות, לחלומות, לציפיות. זהו הבסיס להורות של שניכם , או שלך. (כשמדובר בנשים חד הוריות שתפי חברה או בן משפחה קרוב).
עיינו גם במאמרים באתר בנושא תקשורת רגשית ו- אימגו >>

 

ייתכן שבשלב זה של ההכנה ללידה ולהורות אתם בטוחים בבן זוגכם. אתם הרי מכירים אותו (הרי התחתנתם איתו), אבל תופתעו לגלות עד כמה ההורות מגדירה אתכם מחדש כזוג, וכדאי מאוד להיות מוכנים לכך.

 

כדאי גם לקרוא יחד ספרות מקצועית העוסקת בתהליכים הפיזיולוגיים והרגשיים שעוברים על שני בני הזוג. אמנם האישה היא היולדת, אך התהליך כולו עובר על שניכם וחשוב שתהיו מודעים לכך ותדברו על כך.

שוחחו גם עם חברים/משפחה שכבר עברו את חוויות הילד הראשון. אין משהו אמין ומרגיע יותר, מלשמוע על קשייו של הורה בעל ניסיון. אני בכל פעם מתרגשת מחדש לראות בקבוצות שאני עושה, כמה הביחד נותן כוח לכל פרט ופרט.

 

 

שימרו את יכולת השיתוף הזו, אותה רכשתם. אל תוותרו עליה. גם אם "פספסתם" את אותה חוויה מקדימה, עשו זאת עתה, לאחר הלידה. אל תשמרו "בבטן" את מה שאתם מרגישים. כי כל תסכול שלא בא לידי ביטוי יתפרץ אח"כ בצורות אחרות, בצורה לגמרי לא מבוקרת.

 

מצאו כמה דקות כל יום (גם אם זה נראה לכם משימה בלתי אפשרית), כדי להקשיב, לשתף, לגעת, לראות את הפרטנר ולהיות אמפטי אליו, לחששות וגם לכעסים כשעולים. דיאלוג בונה אמון. רק באמצעות הדיאלוג תבנו מרחב ביטחון נינוח ואינטימי.
ראו מאמר בנושא דיאלוג ה"אימגו">>

 

 

ואם הפער גדול מידי, אם הכעסים חונקים כל יכולת לדיאלוג, אם את מוצאת עצמך מסתגרת או מתפרצת, כאילו ללא סיבה, והוא מתרחק ומתקשה לשתף פעולה – אל תוותרו לעצמכם. אל תרימו ידיים. לעיתים במספר פגישות מועט תצליחו לגשר על הפערים, לחדש את האמון ואת האינטימיות, שנדמה כאילו נעלמו, ולעלות על דרך חדשה של דיאלוג. תופתעו לגלות עד כמה בן הזוג הוא בעצם אותו אדם בו התאהבתם, גם אם הוא מסוגר ומתקשה לתקשר, כפי שבת הזוג היא עדיין אותה אישה, גם אם היא עייפה, טרוטת עיניים ולבושה בטרנינג...