אמרו לכם שאי אפשר ללמוד איך להיות הורים? אז אמרו.....
אם מישהו היה מציע לכם לדבר אז, לשתף ואולי לסייע, בתקופה הקשה של היום שאחרי הלידה, על החוויות, על הקשיים, על התסכול, הייתם שמחים לעשות זאת? אשתף אתכם הפעם בחוויה שלי:
פעם ראשונה שילדתי, הייתי בת 27, "מאוהבת עד השמים". ברצינות, לא היה משהו שרציתי יותר מאשר לחיות עם זה שאהבה נפשי. אז אחרי שהוא הציע ואחרי שהתחתנו, ואימא שלי מיד אמרה לי שכדאי להתחיל לנסות... כי אני כבר לא צעירה ( פולניה ), ואכן ניסינו... וכך הגיעה בתי הבכורה לעולם.
כל הפנטזיות ,החלומות, הסרטים והספרים שקראתי עברו בראשי כשהגעתי לבית חולים אחרי ירידת המים. הבית הלבן עם גג הרעפים האדום, הגינה הירוקה, הכלב שנובח ( באופן אישי אני מעדיפה לברדורים) ואני ובעלי יושבים יחד כשלידינו בתנו הקטנה, שקטה, רגועה, משחקת על השמיכה הפרוסה על הדשא, כל אלו היו בעולם הפנטזיה שחוויתי.
ואז נחתה עלי המציאות. לילות ללא שינה, הסתובבות של ימים עם אותה פיג`מה, הנקה ועוד הנקה... (כשלא ישנים בלילה הגוף בכלל לא יודע מה השעה, ממש איבדתי את תחושת הזמן). בכי, בכי ועוד בכי. ובעלי, שכל בוקר הלך לעבודה היה חוזר בערב ואומר לי בחצי חיוך, שתיסכל אותי עוד יותר : "איזה קטע, בדיוק באותה תנוחה היית כשיצאתי היום בבוקר". (כשאנחנו מדברים על בוקר, הכוונה לחמש וחצי, שזה כשלעצמו היה צריך להסב את תשומת ליבו שמשהו מוזר) .
הייתי מתוסכלת. הרגשתי לבד בעולם. פתאום הבנתי למה כל ספרי הרומן הרומנטי מסתיימים בחתונה ואף פעם לא מספרים לנו מה קורה אחר כך. למה, מי צריך לקלקל את הסיפור עם האמת?
היריון, לידה ואחר כך לרוב גם חופשת הלידה הם משהו כמעט בלעדי לנשים. הכל משתנה עבורן. והגברים, גם אלו שמאוד רוצים לקחת חלק בתהליך ( מכירים את אלה שאומרים :"אנחנו בהיריון?") לא באמת מבינים. הם אולי באמת רוצים אבל הם לא "באמת" בהריון. השוני המיגדרי, הפער העצום בין גבר לאישה, גורמים לנו להסתגר ברגעים אינטימיים אלו. ולא פלא שלעיתים קרובות אנחנו מעדיפות לשוחח עם בנות מיננו מתוך תחושה שהן מבינות אותנו טוב יותר. (מחקרים רבים דנים בסיבות למה חברויות בין נשים וחברויות בין גברים שורדים לעיתים רבות יותר ממערכות זוגיות שלא מאותו המין). אני רואה זוגות רבים שמגיעים אלי עם אותה תחושה קשה של חוסר הבנה, של "מה ואיך קרה דווקא לנו שהגענו למצב של חוסר תקשורת כזה?" כל אחד מתקשה (בצדק) להבין את הצד השני. הגבר שלא ממש מבין מהו היריון, לידה וגידול של תינוק רך, והאישה שנותרת פעמים רבות במשך ימים רבים לבד, ללא עזרה וסיוע ,ממתינה לבואו של בן זוגה שיסייע לה, והוא, כשהוא נכנס הביתה ,מחכה לארוחה חמה ובית מסודר ונקי. (עד כמה שזוהי תמונה סטריאוטיפית, היא קרובה לעיתים קרובות למציאות). הוא מתוסכל, וגם לו קשה לשתף. ועוד יותר קשה לו כשהוא רואה את היחידה הסגורה, את הבועה הזו שנוצרה בינך לבין התינוק שנולד – והוא בחוץ. בכל פעם צר לי שאותו זוג לא עבר תהליך ולא בנה גשר עוד לפני הלידה. ושואלת את עצמי למה הם בעצם חיכו עד עכשיו?
אז מה כן אפשר לעשות כדי לא להגיע למצבים האלה של חוסר אונים, תסכולים ומריבות, לעיתים ייאוש, המתחילים בדר"כ לאחר שהגיעה "יצירת החיים החדשה שהבאנו הביתה". כיצד לבנות תקשורת של אמון ומרחב ביטחון בקשר בשלב הזוגיות ועוד לפני שהפכנו להורים?
חשוב לדבר על מה שעומד לקרות. אני יודעת שלעיתים זה מאולץ ומלאכותי. זוגות רבים מספרים שבהתחלה ,לשבת ביחד ולשוחח על העתיד מרגיש להם לא אמיתי. גם תחושת האופוריה לעיתים גדולה מאוד. קשה לנו לראות את היום שאחרי. אבל כמו בכל דבר, מה שנעשה בהתחלה באופן מלאכותי, הופך לשיגרה, בעיקר כאשר הוא נעשה באופן שוטף. צרו דיאלוג, הקשיבו, שתפו, דברו על החרדה שעולה, נסו להיכנס לרגע לנעליים של בן הזוג, להיות אמפטיים לחששות, לחלומות, לציפיות. כתרגיל מקדים נסו לשבת קודם לבד, לקחת דף נייר ועט. כיתבו לעצמכם בכמה שורות: איזה הורה אני רוצה להיות? מה יכול להפריע לי? איך אני רואה את עצמי בקשר לאחר הלידה? מהם החלומות שלי ולמה אני מצפה? אחר כך שבו יחד. השתדלו לשבת אחד מול השני, הביטו אחד בעיני השני. צרו דיבור ישיר. הקשיבו לדברי בן הזוג. שקפו אותם. יתכן והסיטואציה נראית לכם כרגע רחוקה מכם מרחק שנות אור, אך זהו הבסיס להורות של שניכם , או שלך. ( כשמדובר בנשים חד הוריות שתפי חברה או בן משפחה קרוב ). ייתכן שבשלב זה של ההכנה ללידה ולהורות אתם בטוחים בבן זוגכם. אתם הרי מכירים אותו (הרי התחתנתם איתו), אבל תופתעו לגלות עד כמה ההורות מגדירה אתכם מחדש כזוג, וכדאי מאוד להיות מוכנים לכך. כדאי גם לקרוא יחד ספרות מקצועית העוסקת בתהליכים הפיזיולוגיים והרגשיים שעוברים על שני בני הזוג. אמנם האישה היא היולדת, אך התהליך כולו עובר על שניכם וחשוב שתהיו מודעים לכך ותדברו על כך. שוחחו גם עם חברים/משפחה שכבר עברו את חוויות הילד הראשון. אין משהו אמין יותר מאשר לשמוע על קשייו של הורה בעל ניסיון. אני תמיד נדהמת לראות בקבוצות שאני עושה, כמה הביחד נותן כוח לכל פרט ופרט. שימרו את יכולת השיתוף הזו, אותה רכשתם. אל תוותרו עליה. גם אם "פספסתם" את אותה חוויה מקדימה, עשו זאת עתה, לאחר הלידה. אל תשמרו "בבטן" את מה שאתם מרגישים. כי כל תסכול שלא בא לידי ביטוי יתפרץ אח"כ בצורות אחרות, בצורה לגמרי לא מבוקרת. ואם הפער גדול מידי, אם הכעסים חונקים כל יכולת לדיאלוג, אם את מוצאת עצמך מסתגרת או מתפרצת, כאילו ללא סיבה, והוא מתרחק ומתקשה לשתף פעולה – גשו לעזרה מקצועית. לעיתים במספר פגישות מועט תצליחו ללמוד לגשר על הפערים, לחדש את האמון ואת האינטימיות, שנדמה כאילו נעלמה, ולעלות על דרך חדשה של דיאלוג. תופתעו לגלות עד כמה בן הזוג הוא בעצם אותו אדם בו התאהבתם, גם אם הוא מסוגר ומתקשה לתקשר, כפי שבת הזוג היא עדיין אותה אישה, גם אם היא עייפה, טרוטת עיניים ולבושה בטרנינג.
